<h1>שבלי הלקט סימן ע"ו</h1>
<h2>דף קיט:</h2>
מה שנהגו לומר בשבתות ובימים טובים בזמירות יי' מלך בעמידה, כתב אחי ר' בנימן נר"ו הטעם, לפי מה שנמצא באגדה יי' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה (משלי ג', י"ט) שברא את העליונים לשבח לשמו. כיצד מלאך אחד עומד שחרית באמצע הרקיע ופותח ואומר יי' מלך (תהלים י', ט"ז) יי' מלך (שם צ"ג, א') יי' ימלוך לעולם ועד (שם קמ"ו, י') וכל גדודי מעלה עונין אחריו, עד שמגיעין לברכו כול'. וכשם שהמלאכים אומרים אותו בעמידה, כך אנו ראויין לאומרו בעמידה. ובחול לפי שמתבטלין ממלאכתן והם צריכים למעשה ידיהם ואין להם פנאי להאריך בנעימתו לא נהגו לאומרו בעמידה. ומה שאמרו במסכת סופרים [פי"ח] שאומרים אותו בפסח בעמידה, לאו לאפוקי שאר ימים טובים ושבתות אתא, אלא לאפוקי ימות החול. ויש שאין אומרים אותו בחול כלל. מזמור לתודה, יש מקומות שאומרים אותו בחול ואין אומרים אותו בשבת. ומצאתי טעם למנהגם בשם רבינו שלמה זצ"ל, לפי שאין קרבן יחיד קרב בשבת, ותודה קרבן יחיד היא, והיא יכולה ליקרב בכל יום חוץ מן השבת. ובמקומנו מנהג לאומרו בשבת ולא בחול. וכתב אחי ר' בנימן נר"ו הטעם לפי מנהגינו, לפי שהשבת הוא יום הודאה, ובלשון הזה פתח אדם הראשון במזמור שיר ליום השבת טוב להודות ליי', והלשון הזה משמע לשעבר ומשמע לעתיד. לשעבר, שאנו נותנין הודאה ושבחה למקום שהנחילנו יום הודאה כזה, ולעתיד כדאיתה באגדה ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל, כל התפילות עתידות ליבטל, ותפלת הודאה אינה בטילה. וכן דוד הוא אומר (תהלים נ"ו, י"ג) עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך. תודה לא נאמר אלא תודות, ההודאה וקרבן תודה. והשבת הוא יום מנוחה דוגמא לעתיד לבוא.
נהגו להתפלל שחרית. ישמח משה במתנת וכול'. מה ראו חכמ' ז"ל להזכיר משה רבינו ע"ה בתפילת שבת. מצאתי הטעם בשם הר' נתן ביר' מכיר זצ"ל, לפי שהתורה ניתנה בשבת שחרית על ידי משה, הילכך ראוי לספר בכבודו שלמשה, שהתורה ניתנה לו במתנה, כדכת' (שמות ל"א, י"ח) ויתן אל משה ככלתו וגו'. ואחי ר' בנימן נר"ו כתב הטעם, לפי שמצינו שנפטר משה בשבת במנחה, והיו ישראל יושבין תכף למיתתו ומדקדקין במעשיו ומספרין בשבחו. ואפילו למי שמוכיח שנפטר משה רבינו בערב שבת אינו רחוק מן הדעת, שחכם שמת יושבין בישיבתו ומספרין בשבחו ומשיחין במעשיו תיכף למיתתו כל שבעה. ואני מצאתי טעם אחר, שיש במדרש שנתעלה משה רבינו בעיני פרעה ואמר לו פרעה למשה משה, מה מתנה אתה מבקש ממני, אמר לו תן לי יום אחד בשבוע שינוחו בו ישראל מעבדות, ונתן לו, ובחר משה בשביעי שלא יעבדו בו ישראל כל ימות השבוע, ועדיין שבת לא ניתנה. וכשאסר להן הקב"ה מלאכה בשבת אז שמח משה רבינו על מה שעלה בחלקו השבת. על כן אומ' ישמח משה במתנת חלקו. ולא נתתו יי' אלהינו לגויי הארצות כול'. יש לפרשו על האמור באגדה בברייתא דר' אליעזר משל למה הדבר דומה לאחד שהיה לו בן, וכלי חמדה לא רצה להנחילו אלא לבנו, כך הקב"ה, יום ברכה וקדושה ומנוחה שהיה לפניו לא רצה להנחילו אלא לישראל. תדע לך שהוא כן. כשיצאו ישראל ממצרים, עד שלא נתן להם את התורה נתן להם את השבת. חמדת ימים אותו קראת, יש מפרשים שנקרא שבת חמדת ימים דכת' (בראשית ב', ב') ויכל אלהים ביום השביעי, אין ויכל אלא לשון חמדה, כמ' דתימ' (תהלים פ"ד, ג') נכספה וגם כלתה נפשי. ויש מפרשים, לא שהשבת נקרא כן, אלא כך הציעה שלתפילה ובשביעי רצית בו וקידשתו חמדת ימים כלומר קדשת אותו להיות נחמד מכל הימים. ור' מאיר ציר נאמן זצ"ל היה מתקן הדבר כן. ובשביעי רצית בו וקדשתו חמדת ימים, ואותו קראת זיכר למעשה בראשית.
